כיאה לשני יהודים באמריקה, בימים קשים לעם ישראל, הלכנו לשבת בדלי יהודי לאכול מרק עוף.
נכנסנו לדלי הצפוף, התיישבנו בשולחן בפינה, והזמנו מרק עוף עם איטריות וקרעפלאך, מרק המסוגל להושיע את ישראל בשעת צרתם.
בשולחן מאחורינו ישבו זוג שנראו בבירור בדייט. הוא ישב עם סופטשל כחול, בלי כיפה, והיא עם חולצה ארוכה וחצאית עד הנעליים. כיוון שהייתה עם מטפחת שמכסה את שיערה, הנחתי שודאי היא גרושה או אלמנה, ושמחתי בשבילה על הדייט.
כיוון שהדלי היה צפוף, וכיוון שאלו ימים קשים לישראל, האזנתי ברוב קשב לשיחתם. אם ילך טוב הדייט – אשמח בשמחתם. ואם לא ילך טוב – צרת רבים חצי נחמה.
למרבה השמחה – הדייט הלך טוב. הוא דיבר בשקט, והיא דיברה בביטחון ובמבטא בריטי, וסיפרה על ההתחזקות שלה. איך גדלה בבית שהתרחק מהדת, ולאט לאט התחזקה וגילתה דברים בסיסיים שלכולם היו מובנים מאליו חוץ ממנה.
שמחתי מאוד בשבילה, שלאחר שמזבח הזיל עליה דמעות, נראה שמצאה סוף סוף בן זוג לעניין.
לאחר מכן, היא סיפרה על אחיה, שגם הוא מתקרב לדת בלונדון, אבל שהיא קצת דואגת לו, כי יש שם עכשיו הרבה בלאגן.
"כן", הוא אמר, "יש שם סוג מאוד קיצוני של אסלאם, מאוד רחוק ממה שגדלתי עליו בלבנון".
"נכון", היא הסכימה, "גם מאוד שונה מזה שאני התקרבתי אליו. ואתה מבין, הקטע שגדלנו בבית שבאמת לא היה בו שום רקע – לא ידעתי מה כתוב בקוראן, מה זה חדית', מה זה ג'ין, כלום".
נראה שגם היא שמחה לאכול קרעפלאך באמריקה.
הבלוג של אוריאל שכטר 